בית ספר איזורי נופי גולן
לוח מודעותמערכתמקצועות לימודלוח מבחניםמשו"בבעלי תפקידיםלימודים בשעת חירום

ניבים ומטבעות לשון

שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל-פְּנֵי הַמָּיִם, כִּי בְּרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ - התנהג בצורה נדיבה כי בעתיד תקבל גמול על כך. ז"א  לפעמים כדאי להשקיע במשהו גם בלי לראות תמורה מיידית.....מקור  הפתגם - קהלת יא'  א-ב.

אם תהיתם מה מקורו של הלחם ומה היינו עושים בלעדיו?? 
תארו לעצמכם עולם בלי לחם... בהפסקת עשר היינו צריכים לאכול שוקולד עם כפית כי לא היה ממה להכין סנדוויץ' (עם שוקולד, כמובן). את החומוס היינו מנגבים באצבעות מהצלחת (או אוכלים עם מזלג?!) ולא הייתה לנו שום דרך להכין טוסטים, או לאכול פלאפל בפיתה - והם היו פשוט נעלמים מחיינו. עולם מוזר מאוד, לא? איזה מזל שיש לחם.

גם אֲבוֹת אֲבוֹתֵינוּ, שהיו חַקְלָאִים, חשבו כך. הם הקדישו ללחם, או יותר נכון - לִקְצִיר הַחִיטָּה וְהַשְּׂעוֹרָה - ימים רבים, ואפילו חגגו זאת בשני חגים חשובים: פֶּסַח וְשָׁבוּעוֹת. בפֶּסַח הם חגגו את הַבְשָׁלַת הַחִיטָּה, ובשָׁבוּעוֹת (שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת לאחר מכן) חגגו את תחילת קְצִיר החִיטָּה (לכן הוא נקרא גם "חַג הַקָּצִיר"). מכל קְצוֹת הָאָרֶץ הם היו מגיעים לִירוּשָׁלַיִם ומביאים איתם את הַיְּבוּל הראשון והטוב ביותר שלהם (שנקרא גם ביכורים) ובדרך מנגנים, שרים ורוקדים, ושמחים על הַיְּבוּל של אותה שנה.

למה זכה דווקא קציר החִיטָּה וְהַשְּׂעוֹרָה לחגיגות רבות כל כך? פשוט משום שממנו עושים לחם. ולמה הלחם חשוב כל כך? התשובה פשוטה: לחם הוא מקור המזון (והאנרגיה) החשוב והעיקרי של האדם. 70 אחוז מצריכת הַקָּלוֹרְיוֹת (יחידות האנרגיה) ומחומרי המזון השונים - הַוִּיטָמִינִים, הַמִּינֶרָלִים, הַחֶלְבּוֹנִים וְהַפַּחְמֵימוֹת שלנו - מסופקות על ידי לחם. החומרים הללו עוזרים לנו לבנות ולקיים את גופנו בחיי היומיום.

קצת היסטוריה
מי המציא את הלחם? ובכן, אף אחד לא באמת יודע, אך ידוע שבתקופה קדומה מאוד של התפתחותו, גילה האדם את מִני הַדָּגָן השונים - החִיטָּה וְהַשְּׂעוֹרָה - שגדלו אז בטבע כצמחי בר. הוא גם מצא שהם יכולים לשמש לאכילה ולכן ניסה ואף הצליח לביית אותם, כלומר: להרבות אותם באופן מלאכותי על ידי זריעה.

השלב הבא בדרך ליצירת לחם היה ייבוש בשמש של גרגרי הדגן וטחינתם באמצעות שחיקה בין אבנים. טחינת הגרגרים יצרה (ויוצרת עד היום) את הקמח. לאחר מכן עורבב הקמח עם מים ונוצר בצק שעובד לצורות שטוחות שונות, נאפה ויצר את הלחמים הראשונים בהיסטוריה של האדם, שהיו שטוחים ודקים.

המצרים הקדמונים היו, למעשה, הראשונים שגילו את היכולת להתפיח בצק מקמח חִיטָּה (שהייתה מצויה בשפע על גדות נהר הנילוס) וליצור ממנו לחם בצורות ובמרקמים שונים מאלה שהיו מוכרים עד אז. המצרים לא הבינו כיצד עולה הבצק ונוצרות בו בועות אבל הבינו שערבוב של מעט מהבצק הישן בחדש מסייע לדבר לקרות. הם אולי לא ידעו זאת, אבל המצרים היו אלו שגילו את ה"שְׂאוֹר" או את "מחמצת השְׂאוֹר". השְׂאוֹר הוא בית גידול לשמרים שהם מין של חד תא השייך למשפחת הפטריות והם נמצאים באוויר סביבנו ועל קליפות ענבים. השמרים ניזונים מסוכרים שנמצאים בקמח (או שמוספים לו) ובתגובה לאכילתם פולטים גז בשם פחמן דו-חמצני. גז זה נכלא ברשתות דקיקות שקיימות בבצק ומתפיח אותו. השמרים הם גם אלה שאחראים על החורים הקטנים שאנחנו מכירים בסוגי הלחם.

על מנת ליצור שְׂאוֹר, מערבבים בצנצנת חומרים שונים (קמח חִיטָּה או שיפון, יוגורט, צימוקים או ענבים) עם סוכר ומים. השמרים, שניזונים מסוכרים המצויים בתערובת, מתרבים ומתסיסים, לאחר מספר ימים, את הנוזל (תהליך זה דומה לתסיסה של סודה בבקבוק). את התערובת הזו מערבבים עם קמח ואיתה יוצרים בצק, שבסיוע חומרים נוספים המצויים בו, מתפיחה אותו. תערובת שְׂאוֹר יכולה לחיות גם מאות שנים בתנאי שמחדשים אותה מדי יום, ואופים שונים בעולם מתגאים שהלחם שלהם ושל אבותיהם האופים נעשה מאותו שְׂאוֹר שנותן גם טעם מיוחד לבצק.

אז איך עושים לחם?

 

כיום מייצרים לחמים בשיטות שונות, אך כל השיטות מתבססות על מרכיבים זהים. לצורך הכנת בצק ללחם נשתמש תמיד בקמח ובמים ובדרך כלל גם בשמרים (או בשְׂאוֹר) ובחומרי טעם שונים - סוכר ומלח בדרך כלל, ולפעמים גם תוספות כמו סומסום, פרג, צימוקים או בצל (לפי טעם האופה).

 

בניגוד לתקופות קדומות, את השמרים אנחנו קונים כיום בחנות, כשהם ארוזים ומוכנים לשימוש (במקום לגדל אותם בעצמנו). במפעלים לייצור שמרים לאפייה מרבים את השמרים בתנאי מעבדה, ו"מרדימים" אותם באמצעות ייבוש כדי שלא ימשיכו לגדול, לתסוס ולמות. לאחר מכן אורזים את השמרים ומשווקים אותם לחנויות. באותם שמרים משתמשים על מנת לייצר לחם או עוגות שהבצק שלהן רך ואוורירי. את תערובת הקמח, השמרים והמים לשים לבצק אחיד ומניחים בצד.

 

בתהליך עשיית הלחם המנוחה חשובה - בזמן זה מתפתחת בבצק אותה רשת של גלוטן שאחראית בסופו של דבר על רכות הבצק ועל מידת האווריריות שלו. המנוחה גם מאפשרת לשמרים לזלול את מזונם (הסוכרים שבבצק - זוכרים?), לפלוט את הפחמן הדו-חמצני ובדרך זו להתפיח את הבצק.

 

שלב זה נקרא בשפת האופים "תפיחה ראשונה" והוא נמשך עד שהבצק מכפיל את נפחו. בשלב הבא לשים שוב את הבצק ומוציאים ממנו את האוויר שנכלא בו ומתפיחים אותו שוב. פעולה זו נועדה כדי לפזר את השמרים בתוך הלחם וכדי שהחורים הקטנים שאנחנו מכירים בלחם יהיו אחידים. לאחר שלב זה, מניחים שוב את הלחם לזמן מה עד שיכפיל את נפחו. שלב זה נקרא: "תפיחה שנייה".

 

כעת, כל שנותר הוא לקבוע את צורת הלחם: שטוח כמו פיצה, או עגול כמו לחם לבן. מגולגל לעיגול בצורת פטרייה או קלוע לחלה, ארוך כמו באגט או קצר כמו לחמנייה. האופה מחליט על צורת הלחם לפי הצורך ועל פי טעמו האישי, מניח לבצק לנוח מעט ויאללה - לתנור.

 

בתנור נאפה הלחם ומקבל את צבעו ואת צורתו הסופיים. בחומו של התנור נוצרת שכבת קרום קשה מסביב ללחם והוא מוסיף לתפוח (מעט) בגלל התחממות האוויר בתוכו. כשהלחם מוכן, מוציאים אותו ומניחים אותו בצד לקירור. תתפלאו, אבל גם זה חלק בלתי נפרד מעשיית הלחם. לחם שרק יצא מהתנור עדיין אינו מוכן לגמרי ודרושות לו מספר דקות של קירור על מנת שיגיע למצבו הסופי. מהמאפיות מגיע הלחם אל החנויות השונות, המרכולים (סופרמרקטים), חנויות המכולת והמסעדות ונמכר לצרכנים (שהם: אנחנו).

 

 

 

 

לכל אחד לחם משלו
אם הלכתם פעם עם אמא או אבא למרכול, בטח תדעו על מה אני עומד לדבר עכשיו... כשמגיעים לחלק במרכול, המוקדש ללחם, אנחנו עומדים מול ארון מדפים ענק המלא בלחמים מסוגים שונים. ניתן למצוא בו לחמים חומים, לבנים, או צהבהבים. עם גרעינים או עם סומסום, בשקית או בתפזורת. אפשר גם למצוא פיתות ולחמניות שונות ומשונות, ונדמה שאין סוף לכמות הלחם שהמציא האדם.
 

איך נוצרו כל אותם לחמים? התשובה קשורה כנראה בגיאוגרפיה. לכל ארץ יש את המאפיינים המיוחדים לה: אקלים (חום או קור), לחות גבוהה או נמוכה ומבנה הקרקע ויכולות הגידול שלה – כל המרכיבים הללו משפיעים על סוג הלחם המיוצר באותה ארץ.

הודו, למשל, שהיא אחת מהמדינות הגדולות בעולם, יכולה לשמש דוגמה טובה לקשר שבין אקלים, לחם וגיאוגרפיה. אזור צפון הודו הוא אזור מישורי וחם, המתאים לגידול חִיטָּה ולכן רוב הלחמים שנאכלים בו עשויים מחִיטָּה. בדרום הודו, לעומת זאת, המצב שונה לגמרי. גם איזור זה מישורי אך כמות הגשמים והלחות בו גבוהה והוא אינו מתאים לגידול חִיטָּה. לכן, הגידול העיקרי בו הוא אורז.
אולם, דבר זה אינו מפריע לתושבי האזור לאכול לחם - הם פשוט טוחנים את האורז לקמח ומכינים ממנו סוגים שונים של לחם (והוא אפילו טעים!).

בכלל, נראה שלכל מדינה או איזור בעולם יש לחם שמאפיין אותם. בצפון אמריקה (ארצות הברית ומקסיקו) אפשר למצוא, בנוסף ללחם הרגיל, גם לחם העשוי מתירס (לחם כבד, צהוב ומתוק), בצרפת תוכלו למצוא את הבאגט המוארך (שפירוש שמו בצרפתית הוא: "מטה"), את הפלוט שהוא אפילו ארוך ודק יותר (שפירוש שמו הוא: "חליל") ולחמים כבדים ועגולים הנעשים באמצעות שְׂאוֹר. באיטליה, לעומת זאת, תוכלו למצוא את הפוקצ'ה - לחם שטוח הדומה בצורתו לפיצה (רק בלי העגבניות והגבינה), ובמזרח התיכון - את הפיתה (שכולנו מכירים).

גם הטכנולוגיה (או היעדר הטכנולוגיה) קובעת את אופי הלחם – הבדווים, שהם שבטי נוודים החיים במדבר, אינם יכולים להחזיק בתנור כיוון שהדבר מפריע להתקדמותם במדבר לכן הם אופים את הפיתות שלהם על כלי ברזל עגול שדומה למחבת הפוכה או ישירות על הגחלים של המדורה.

לחם הוא גם סמל
בגלל חשיבותו הרבה בתפריט שלנו זכה הלחם להפוך לסמל. אם תחפשו במילון תחת הערך "לחם", תמצאו עשרות ביטויים הקשורים בו: "שלח לחמך על פני המים" - ביטוי שמשמעותו היא שלפעמים כדאי להשקיע במשהו גם בלי לראות תמורה מיידית, "לחם חוקו" – שמשמעותו: דבר חיוני וקבוע, "לחם חסד" - מזון שניתן לאדם כנדבה, ועוד. בכל הביטויים הללו משמש הלחם דוגמה לדבר בסיסי וחיוני שאי אפשר לחיות בלעדיו.

 גם חכמינו זיכרונם לברכה מצאו, שבשל התהליך הארוך שבו נוצר מגיע ללחם יחס מיוחד. בשונה משאר הירקות, הפירות והמזונות, הוקדשה ללחם ברכה מיוחדת: "המוציא לחם מן הארץ". הברכה, שנאמרת לפני אכילת הלחם, מזכירה לאדם את התהליך הארוך והפלאי שעבר גרגיר החִיטָּה מרגע שנבט באדמה, ועד שהפך ללחם דרך התחנות הרבות שעבר בדרך.

אז מה אתם אומרים? אתם יכולים לדמיין עולם בלי לחם? אני לא. ולמען האמת, נהייתי קצת רעב, אז אני הולך להכין לי סנדוויץ'.

הכתבה המלאה מופיעה בגיליון מס' 17 של הירחון "גליליאו צעיר

צוֹק הָעִתִּים = שְׁעַת-חֵרוּם. צוֹק = לַחַץ, מְצוּקָה, צָרָה.
דוגמה: יִתָּכֵן שֶׁבְּעִקְבוֹת פְּעִילוּת צה"ל בִּלְבָנוֹן תִּצְטָרֵךְ מְדִינַת יִשְׂרָאֵל לְהָטִיל מִסִּים נוֹסָפִים בְּצוֹק הָעִתִּים כַּיּוֹם.
מקור: וְנִבְנְתָה רְחוֹב וְחָרוּץ וּבְצוֹק הָעִתִּים [דָּנִיֵּאל ט כה]. (מתוך - ניבונכון עברי).

שעיר לעזאזל
שָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל = חַף מִפֶּשַׁע הַמְּשַׁמֵּשׁ קָרְבָּן לְפִשְׁעִי אֲחֵרִים.
שָׂעִיר = תַּיִשׁ אֲשֶׁר נִשְׁלַח לַעֲזָאזֵל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. עֲזָאזֵל = כִּנּוּי לְצוּק סֶלַע אוֹ לָהָר אֵלָיו נִשְׁלַח הַתַּיִשׁ שֶׁנִּלְקַח לְקָרְבָּן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים .
דוגמה: הַהִיסְטוֹרְיָה מְלַמֶּדֶת כִּי בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל שָׁעָה הָיָה הַיְּהוּדִי שָׂעִיר לַעֲזָאזֵל.
מקור: "וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד-חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו, לְשַׁלַּח אותוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה [ויקרא טז, י].

לא דובים ולא יער

כאשר אנו רוצים להגיד, שדבר-מה לא קרה מעולם או שאין בו ממש, אנו משתמשים בניב - "לא היה ולא נברא". מקור הניב בתלמוד (מסכת בבא בתרא). אחד החכמים אמר על איוב, כי "לא היה ולא נברא אלא משל היה". כלומר, אין הוא דמות היסטורית, אלא דמות אגדית, שנוצרה כדי שנלמד ממנה מוסר השכל.
הניב הזה דומה לניב - "לא דובים ולא יער", המבוסס על המסופר בתנ"ך (מלכים ב', ב' 23-25). הנביא אלישע עלה בדרך מיריחו לכיוון בית אל, והנה יצאו מן העיר ילדים, לעגו לו ואמרו לו: "עלה קרח עלה קרח" אלישע כעס עליהם וקילל אותם, ואז יצאו מן היער שני דובים והרגו ארבעים ושניים ילדים.
לשניים מחכמי התלמוד היו דעות שונות על הסיפור הזה. (מסכת סוטה מ"ז) חכם אחד אמר, שרק נס אחד היה כאן והוא - יציאת הדובים מן היער, כיוון שהיער היה קיים כבר לפני כן. לעומת זאת, החכם השני אמר, שהיה כאן נס בתוך נס, כיוון שגם היער וגם הדובים לא היו קיימים קודם - לא דובים ולא יער. (מתוך הספרייה הוירטואלית של מט"ח)

דוגמה לשימוש בניב:
- שמעתי שמנהיג החמאס החליט להכיר במדינת ישראל !
- מה?! מה פתאום? לא דובים ולא יער.

מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך
תעמיד את עצמך במקומם של אחרים לפני עשיית המעשה.
לדוגמא: תדמיין את עצמך ,ביום הולדתך ,מרוח  בביצים קמח ושמן (תערובת  מעניינת לקבלת שיער רך ובריא). נסו לחשוב  מה באמת כייף  לקבל מחבריכם ביום הולדתכם.  

מאוזן המן ל"הרבה אוזניים" בשפה העברית

אזן המן- עוגה משולשת ממולאה בשומשומין וכדומה. נאפית לכבוד פורים
בדל אוזן - א. החלק התחתון והרך באוזן
ב. בהשאלה: מעט מן המעט המקור: עמוס ג' - 12       
כבד אוזן - בעל - שמיעה לקויה המקור: ישעיה, נ"ט - 1
כולו אוזן - הוא מקשיב קשב רב
מפה לאוזן - בדרך - סוד, בלחישה
אטם אוזנו - סרב לשמוע. המקור: משלי, כ"א - 13
בשום אוזן- בקשב רב. המקור: לפי נחמיה ח' - 8
גלה את אוזנו- ספר לו דבר סוד. המקור שמואל א', ט' - 16
היטה אוזן - האזין, הקשיב היטב. המקור: תהילים, י"ז - 6
העיר אוזנו- הסב את תשומת ליבו. המקור: ישעיה, נ' - 4
העלים אוזנו- סרב להקשיב, התעלם. המקור: איכה ד' - 56
כבדה אזנו משמוע- לא יכול להקשיב. המקור: ישעיה נ"ט - 1
כרה אוזן - פתח אוזן לשמוע. המקור: תהילים מ' 7
לקחה אוזנו שמץ מן - נודע לו משהו. המקור: איוב, ד' - 12
נכנס באוזן אחת- לא זכר את שמע קודם: כבולעו כן פולטו ויצא בשנית
עשה אוזנו כאפרכסת - הקשיב היטב. המקור: חגיגה, ג' ע"ב
צרם את האוזן- א. גירה באופן בלתי נעים את חוש השמיעה
ב. בהשאלה: עורר התנגדות אצל השומע       
'
המקור: לפי בבא-קמא. ח', ו
שבר את האוזן- השמיע דבר בצורה משכנעת. המקור: רש"י, שמות: י"ט - 18
אוזנו קשבת- מקשיב ברצון. המקור: נחמיה, א'; - 6 תהילים ק"ל - 2
אזנים לכותל- קשה מאד לשמור סוד. המקור: ויקרא רבה. ל"ב

תלה עצמו באילן גדול
הסתמך על אישיות מפורסמת

"טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום היוולדו- קוהלת ז', א'.
יפה לאדם שם טוב משמן טוב. השמן מעל המשקאות האחרים כי הוא צף למעלה.
מעשיו ומידותיו של אדם הם שמזכים אותו בשם טוב, וזה עדיף על שמן טוב.

זרע רוח קצר סופה

עסק בדברי הבל ורעות רוח. המשמעות: התמורה מתקבלת לפי ההשקעה.

כמוץ אשר תדפנו הרוח

מוץ- קליפת גרגרי תבואה.
תדיפנו- תפיץ אותו, תפזר אותו. 
הפירוש: דבר המסתיים מהר מאד
.

טובל ושרץ בידו

שרץ- כינוי לבעל חיים קטן ועלוב.
הפירוש: כינוי לאדם שכוונתו טובה (הוא טובל עצמו במים כדי להיות טהור), אך מעשיו אינם רצויים.

נתלה באילן גדול
נסתמך בדבריו ובמעשיו על אדם גדול.