בית ספר איזורי נופי גולן
לוח מודעותמערכתמקצועות לימודלוח מבחניםמשו"בבעלי תפקידיםלימודים בשעת חירום

חללי נופי גולן

יִזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו
אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁם בַּמַּאֲבָק עַל הַמְּדִינָה בַּדֶּרֶךְ
וְאֶת חַיָּלֵי צְבָא-הַהֲגָנָה-לְיִשְׂרָאֵל
אֲשֶׁר נָפְלוּ בְּמִלְחֲמוֹת יִשְׂרָאֵל.
יִזְכֹּר יִשְׂרָאֵל וְיִתְבָּרֵךְ בְּזָרְעוֹ
וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים וְחֶמְדַּת הַגְּבוּרָה
וּקְדוֹשַׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוֹת הַנֶּפֶש
אֲשֶׁר נִסְפּוּ בַּמַּעֲרָכוֹת הַכְּבֵדוֹת.
יִהְיוּ גִּבּוֹרֵי הַדְּרוֹר וְהַנִּצָּחוֹן
הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים
חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְׂרָאֵל לְדוֹר דור .

ברק, דותן

 

בן עדה ויעקב. נולד ביום ט"ז בכסלו תשל"ה (30.11.1974), בבני יהודה, בדרום רמת הגולן. הבן השני במשפחה בת שלושה בנים, מהילדים הבכורים ביישוב הצעיר, שזה עתה עלה להתיישבות, שם גדל, למד והתחנך. דותן למד בבית-הספר היסודי "מצפור" ובבית- הספר התיכון "נופי גולן" בקצרין, במגמה הגיאוגרפית. היה תלמיד טוב, מבלי שהקדיש ללימודיו זמן ומחשבה, מנהיג חברתי וספורטאי מצטיין, דמות מרכזית בין הילדים בכיתה, על מגרש המשחקים, בפעולות חברה ובמסיבות. פעיל בתנועת "הנוער העובד", מוקף תמיד בידידים ואוהבים. בגיל עשר שיחק דותן באגודת הכדורסל של "בני יהודה" בקבוצת "הקסטל" ובגיל ארבע עשרה שיחק בקבוצת הבוגרים, שזכתה לעלות מליגה ג' לליגה א'. דותן היה מוכר כשחקן מצטיין בין כל הספורטאים באיזור הצפון. מסעותיו על אופנוע מגיל שש עשרה, הגבירו את שמחת הנעורים האדירה שהיתה בו. אחד ממחנכיו בבית-הספר התיכון ציין, כי בדותן היו "פראות של נעורים ובו בזמן קשיחות ודעתנות". בתום לימודיו ולפני גיוסו לצה"ל יצא עם חברים לטיול ביוון.

במחצית חודש מרץ 1993, גויס דותן לשירות חובה בצה"ל ולבקשתו, הוצב לשרת בחטיבת גולני. הוא התקבל ליחידת "עורב" של החטיבה, אך העדיף להיות חייל בגדוד 13, שם הרגיש שייכות וגאווה. בתום הטירונות נשלח להרחיב את הכשרתו הקרבית בקורס סמלים קרביים וחזר ליחידתו לסגל הפיקוד. לדברי חבריו ליחידה, היה דותן חייל בולט ופעיל, ממושמע, תמיד בכושר גופני מעולה, שהתמיד לעסוק בספורט במעט הזמן הפנוי. דותן הועלה לדרגת סמ"ר ונשלח לשרת בתפקיד סמל מחלקה של בני ישיבות. למרות שהיה חילוני, ומעולם לא קיים מסורת ומנהגים, ואף חשש מעט מתפקיד זה, השכיל להבין ולכבד את חשיבתם והשקפת עולמם של פקודיו. חייליו כיבדו, העריכו ואהבו אותו, בשל כנותו והיחס החם שהעתיר עליהם. על תרומתו המיוחדת לפלוגה זו הוענקה לדותן תעודת הוקרה. לדברי מפקדיו, ביצע דותן את כל המשימות באחריות ובמקצועיות. "דמות הראויה לחיקוי", אמר מפקדו, "נערץ על מפקדיו ופקודיו".

ביום ב' באלול תשנ"ה (27.8.1995), נפל דותן בעת מילוי תפקידו בלבנון. דותן נספה בתאונה מבצעית, במהלך סיור רכוב בכביש המערכת של כביש הצפון. בן עשרים היה בנופלו. הותיר אחריו הורים ושני אחים - דודיק ויניב. הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין בבני יהודה.

מפקד הגדוד נפרד מדותן, ליד הקבר הפתוח: "תמיד ידעת להוביל את חייליך וגם הפעם קפצת ראשון להסתער. ...לא נשכח את הרצינות, המסירות, השקט הנפשי והחיוך שלך. היית דוגמה לכולנו ואם היינו צריכים מודל למפקד, אתה הוא הדמות! ידעת להכין את הקרקע לחייליך והיית האיש שלנו למשימות מיוחדות". במכתב תנחומים למשפחה השכולה, כתב מפקד היחידה: "דותן היה סמל מחלקה והיווה דוגמה למפקד מצטיין, עמוד התווך של המחלקה. ...דמות מיוחדת של מנהיג, שהצליח לרקום מערכת יחסים ייחודית ומופלאה במחלקה, כאשר הוא החייל החילוני היחידי".

חבר ורע קרוב לדותן, כתב לזכרו: "דותן זה חיוך / דותן זה חבר / דותן זה אחד שלעולם לא יוותר / / דותן זה כדורסל / דותן זה אופנועים / דותן זה בנות / דותן זה צבא / / דותן זה גיבוש / דותן זה גולני / דותן זה עוד הרבה רגעים, שיישארו איתי בהמשך השנים ".



(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון)

לוי, נתנאל (נתי)

 

בן תמר ואברהם. נולד ביום כ' באלול תשל"ו (15.9.1976) במושב נאות גולן. בן שני במשפחה בת ארבעה ילדים, אח לכפיר, ארז וליגל. נתי למד בבית-הספר היסודי "מצפור" שביישוב בני יהודה, ובבית-הספר התיכון "נופי גולן" שבקצרין, שם סיים בהצלחה את לימודיו במגמת מינהל ושיווק. בשעותיו הפנויות אהב נתי לעבוד ולעזור לחברי המושב במשק הבית, אהב לגדל בעלי-חיים, לעסוק בספורט והקדיש את כל מרצו למשפחה, לנוער ולחברה.

בשלהי מרץ 1995, שופע מוטיבציה לשירות ביחידה קרבית, גויס נתי לצה"ל והתנדב לשרת כחייל קרבי בחיל הרגלים בנח"ל. נתי הוכשר לשרת כסמל מבצעים בעוצבת "ראם". מפקדיו ראו בו חייל אחראי ומסור, בעל רמה אישית גבוהה, אשר ביצע את המוטל עליו לשביעות רצונם המלאה, והיה אהוד ומקובל בקרב מפקדיו וחבריו כאחד. נתי היה רציני, לקח אחריות וביצע משימות קשות ככל שיהיו, פיקח, שופע מרץ ושמחת חיים, "לוקח את הכל בסבבה" ובעל חוש הומור.

ביום כ"ט בכסלו תשנ"ו (22.12.1995), נפל נתי בעת שירותו, בתאונת דרכים שאירעה סמוך לקיבוץ האון. בן תשע עשרה היה בנופלו. נתי הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין ביישוב בני יהודה. בלכתו, הותיר אחריו הורים, שני אחים ואחות.

במכתב ניחומים למשפחה כתב מפקד היחידה: "נתי נקלט בעוצבת 'ראם' כחודש לפני שמצא את מותו בתאונת הדרכים הקטלנית. כאשר הגיע נתי לבסיס, עוד באותו יום, ביקש להתחיל בתפקידו ומשלא נמצא קצין מבצעים שיוכל להסביר לו את התפקיד, ביקש לקבל משימה זמנית כלשהי, אף כזו שאינה קשורה לתפקידו. נתי הגיע ליחידה חדור מוטיבציה ורצון עז להצליח ולהראות כי יוכל לבצע את תפקיד סמל המבצעים בצורה הטובה ביותר, דבר שאף הוכח באופן מיטבי בפרק הזמן הקצר בו תפקד בעוצבה. נתי היה חייל חייכן ומלא שמחת חיים, תכונות אשר בהן התבלט בקרב חיילי היחידה ואשר בזכותן התחבב על חיילים ומפקדים כאחד."



(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון)

לוי, יוסי (יוסף)

 

בן ענת ודוד. נולד ביום כ"א באלול תשל"ה (28.8.1975) בירושלים. בן בכור למשפחת לוי, אח בוגר לשתי אחיות צעירות. ילדותו של יוסי התחילה בירושלים ובכפר סבא ולאחר מכן התחיל ללמוד בבית-הספר היסודי בכפר סאלד והמשיך בחטיבת הביניים "יד גיורא" בהרצליה. בשנות התיכון עבר עם משפחתו ליישוב הקהילתי בני יהודה שבגולן, שם למד בבית-הספר התיכון "נופי- גולן" שבקצרין במגמה המדעית-טכנולוגית.

כבר בילדותו, התכונה האופיינית ליוסי היתה הסקרנות. תחילה שאל, בהמשך פירק, אחר כך חקר בקריאה. כילד צעיר, שלא הבין את פירוש המלה "סכנה" - נגע, ניסה, הרס - בשיא התמימות. מספרת אמו: "כשגדל, ידענו, מכשיר ישן לא זורקים לפח. יוסי כבר יפיק ממנו תועלת: או יפרק אותו על מנת להבין כיצד פעל, או ישתמש בחלקיו כדי לבנות משהו חדש, או שפשוט ישפר את ייעודו, בעזרת חוכמתו הרבה, נסיונו, והידע הרב שרכש מגירויים חיצוניים". הספרים היו אהבתו הגדולה של יוסי. הוא קרא בלי סוף - הן ספרות יפה והן ספרות מקצועית. את המחשב הראשון קנו לו הוריו כשהיה בן תשע. צג המחשב משמש עד היום כמסך טלוויזיה בבית הוריו של יוסי, לאחר שהוא ערך בו שיפוצים. בילדותו, מעולם לא ניתן היה לצפות את הצעד הבא שלו. מעשי קונדס רדפו תעלולים, אך אי-אפשר היה לכעוס על יוסי, החיוך החינני שעלה על פניו - המהול בהנאה ובהתנצלות גם יחד - שבר את כולם.

יוסי הפך במהרה למקור הערצה ולמידה הכי גדול לשתי אחיותיו - שלומית ורוני. בתחילה, בצירופן למעשי קונדס, אחר כך בהרצאות על החיים, הבנות והבנים, יותר מאוחר בייעוץ בנושא וכמובן, מורה מעולה לפיסיקה, מתמטיקה, מחשבים ועוד תחומים רבים - הן הציגו את הבעיות והוא שלף את הפתרון - קלי קלות! בבית, כבר מגיל צעיר, כל נושא האלקטרוניקה היה באחריותו של יוסי - הוראות הפעלה, התקנות, תיקונים. בשבתות, כשבא הביתה מהצבא - חיכתה לו רשימת מטלות שהצטברו.

מבית הספר של הקיבוץ הגיע יוסי להרצליה - מין ילד טוב ירושלים, "מסודר, חכם והגיוני, תלתל נופל על המצח בדיוק שכזה - הכל לפי הכללים", מספרים חבריו. אך במהרה, מבט הילד הטוב הפך למבט "שובב, ציני וממזרי", התסרוקת המסודרת פינתה מקום לפן קבוע ויוסי וחבריו הקימו את חברת "דיסקו פופ". יוסי, בעזרת ידיו המעולות, בנה אורגן אורות. מזה לקחו טייפ ומזה רמקולים ושם הם היו, בכל מסיבות השכבה. בטיולים השנתיים, יוסי קיפץ בין הסלעים, עזר לסחוב תיקים. לא שר, לא הצטלם, לא חרג, חלילה, מן ההיגיון הישר. כשיוסי היה אתנו, היו "ביטחון, צדק וחכמה" - מספרים חבריו מהרצליה. גבוה, תמיר, מטופח - מבט חודר ומלא חן, חבר נאמן. כך הגיע יוסי לרמת הגולן, לכיתה י"א ביישוב בני יהודה שבגולן. נזכרת הגר, חברתו: "החיים עם יוסי היו מלאים בצחוקים, בחוכמה, באתגרים. ...היה לו חיוך מדהים, חיוך שאי-אפשר לעמוד בפניו. ...יוסי ידע ואהב להתלבש. היו לו טעם וסגנון מיוחדים. ... אחד הבילויים האהובים עליו היה הקולנוע. ...כשיוסי החליט שלומדים, לא עזרו לי שום תירוצים. פשוט ישבתי ולמדתי. מאוחר יותר, כשהיה בצבא, ישב ולימד אותי - לא פחות ולא יותר - לנווט". יוסי תמיד בטח בעצמו וביכולתו. הוא שאף לדעת, ללמוד, ולא רק לשפר, אלא להגיע לטוב ביותר. סיפר חברו מהתיכון, אמיר בר-יצחק: "בתקופת הבגרויות, למדנו יחד. ...הספרים היו על הרצפה, ואנחנו ישבנו לראות 'רק רגע' סרט בווידיאו, או 'רק לשנייה' קופצים לכנרת. ...אך משום מה, זה לא השפיע על הציונים של יוסי. היה נראה כאילו הדברים זרמו אליו בלי ללמוד". בחופשים ולפני הגיוס עבד יוסי, כדי להיות עצמאי ולרכוש בכוחות עצמו כל מה שיחפוץ. הוא טען שכל עבודה מכבדת את בעליה וכך הקים גדרות תיל סביב חוף "דוגית", כולו נוטף זיעה בארבעים מעלות בצל, כדי לחסוך קצת כסף לפני הגיוס. לאחר שסיים את לימודיו בהצטיינות, החל יוסי באימונים לקראת גיוסו. יוסי, שהיה בטוח בעצמו וביכולתו, שאף לשרת בסיירת מובחרת ולתת מעצמו את המקסימום. בדצמבר 1993 התגייס יוסי לצה"ל והשתלב בסיירת מטכ"ל, לאחר שעבר את הגיבושים הקשים. כעבור שנה, יצא יוסי לקורס קצינים ובסיומה של חצי שנה מפרכת של לימודים ואימונים סיים את הקורס כקצין מצטיין והוצב, על פי בקשתו, בסיירת אגוז. בתחילת דרכו הדריך טירונים ולאחר תקופה, מתוך צורך פנימי, עבר יוסי לפעילות מבצעית, תחילה כמפקד צוות ומהר מאוד התקדם לסגן-מ"פ. חבריו של יוסי לשירות מספרים, שהיה קצין מקצועי, בעל יכולת פיסית גבוהה ופרפקציוניסט חסר תקנה: למד צירים בלילות, תכנן פעולות ומבצעים בקפידה וידע היטב לקראת מה הוא הולך ומוליך את פקודיו, עליהם חש אחריות כבדה. את כל זאת עשה יוסי בשקט ובצנעה, ותמיד הקפיד להתקשר הביתה, לשאול לשלומם של הוריו ואחיותיו ולא לעורר את דאגתם.

סיפר אמיר, חברו: "לפני מספר חודשים, נהרגו שני חיילי 'אגוז' במהלך מבצע בלבנון. יוסי היה אמור להיות שם, אך לבסוף לא יצא למבצע. היינו שנינו בבית ביום שישי שלאחר מכן, והוא רצה שנצא לבלות על מנת שיוכל לשכוח מזה קצת. אבל בדרך לשם דיברנו רק על העניין - מבחינה צבאית. בדרך חזרה, יוסי נשבר, התחיל לבכות ולשפוך הכל. את הכאב, הפחד, אי-הוודאות והחרטות. עצרתי באחד הסיבובים בדרך מאל-חמה למעלה ועמדנו בחוץ. יוסי לא הפסיק לבכות ולדבר. הוא לא הבין איך יכול להיות ש'עשינו הכל כמו שצריך' ובכל זאת נפלו אנשים. ניסה למצוא סיבות, הסברים, ושוב חזרנו לנושא האחריות. דיברנו על הכאב של ההורים, המשפחות, החברים. דיברנו על ההתמודדות שלנו, המפקדים. על איך אנחנו צריכים לעשות הכל על מנת להחזיר את פקודינו הביתה בריאים. כל כך, כל כך כאב לו. עמדנו שם באמצע הלילה, מחובקים בצד הכביש, והוא לא הפסיק לבכות. הייתי אז באמצע ההכנות שלי לעלייה ללבנון ואחד הדברים שהוא אמר לי שם, לקחתי אתי הלאה, לתוך הארץ המוכה הזו. הוא אמר לי שלא משנה כמה החיילים שלנו יבכו - אסור לנו לוותר על ההכנות, התרגולות, התדריכים והמבצעיות - עד הסוף. לדקדק בפרטים הכי קטנים - ואני הבטחתי לו ולעצמי...".

כתב מפקד הסיירת: "יוסי היה בעל דמות של מנהיג. דמות נערצת וראויה לחיקוי. תמיד ביצע את משימותיו על הצד הטוב ביותר והפגין מקצועיות, רמה אישית גבוהה, חתירה לשלמות ומצוינות. יוסי היה בעל מוטיבציה גבוהה, תמיד האמין בצדקת הדרך, ובכך הקרין ביטחון לפקודיו ומפקדיו. יוסי היה קצין, לוחם, חבר ומפקד, שתרם לחבריו וחלק עמם את ערכיו, אשר הביא אתו מבית הוריו".

כתב על יוסי מפקדו, ברקוביץ: "היה בך את הכל - כמפקד, את המנהיגות והכריזמה, לסחוף אחריך, אך בתבונה. ...היתה גם דבקות ללא לאות, למרות הקשיים והעייפות. ...ירידה לפרטים הכי קטנים, במקצועיות רבה, ללא עוררין. והיה בך הכל: ארץ ישראל, ציונות, אחווה, אהבה ואש בוערת. והיה גם אדם, נפש אצילית עם חיוך תמידי, זקוף, גבוה, אמיתי. ...ידע לא רגיל בכל תחום, למרות הגיל. ...סבלנות והבנת הסובב, רגישות ועדינות. ...ואותך הכל רצו, בנות שאותך רדפו ולוחמים שלדעת ולשיחה צמאו. אהבה, שמחה ושקט פנימי".

יוסי נפל ביום י"ד בטבת תשנ"ז (24.12.1996), ממטען צד, כאשר היה מפקד הכוח בפעילות מבצעית בדרום לבנון. בן עשרים ואחת היה בנופלו. עמו נפל סמ"ר ניר גנדלברג. יוסי נטמן בבית העלמין בבני יהודה. השאיר אחריו הורים, את אחיותיו - שלומית ורוני ואת חברתו - סיוון. לאחר נופלו הועלה יוסי לדרגת סרן.

מתוך מכתב שכתב יוסי לאמו, לפני שעבר מהדרכת טירונים לפעילות מבצעית: "...אני יודע שאת מודאגת ולא לחלוטין שלמה עם מה שאני עושה, ועוד פחות עם מה שאני צפוי לעשות. ...חשוב שתדעי, שהמון פעמים, הידיעה שלך איכפת ואת תמיד שם, היא זאת שדוחפת קדימה. בימים טרופים אלה, כשכל המציאות סביבך נראית תלושה מכל מה שהכרת, דווקא אז טוב לדעת, מצורך הידיעה בלבד, שמה שאני עושה - זה הדבר הנכון, בהתאם לחינוך שקיבלתי...

"אני מרגיש רע בשל העובדה שאני, בתוך תוכי, רוצה דבר שאותו קשה יהיה לך לקבל ושיהפוך את המציאות היום-יומית לקשה יותר עבורך. ...יותר מבכל זמן אחר, דווקא עכשיו, אני צריך את הבסיס הזה של הבית בו גדלתי, גם אם לפעמים אתם חושבים שהתנתקתי לחלוטין. ...דעי מה חשיבותכם עבורי".



(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון

ראובני, אורי

 

בן דליה ותלי (נפתלי). נולד ביום ו' בתמוז תשל"ו (4.7.1976) בפוריה. אורי היה ילד ביישן, חייכן ושקט, שגדל ובגר במושב רמות כבן למשפחה שורשית, אשר חי את חיי המושב על כל הכרוך בכך: הוא סייע בעבודות המשק והיה קשור לטבע ולמרחבים. אורי למד בבית-הספר היסודי הקהילתי "דליות" שבמושב והמשיך לתיכון "נופי גולן" בקצרין, שם למד במגמת מחשוב ובקרה. אורי ניחן בידי זהב. אהב וידע לפרק ולהרכיב כל דבר הקשור בחשמל ובמכונאות. המחשב היה אחד מחבריו הטובים והוא ישב שעות מול המסך. בהיותו בכיתה ד' הצטרף לתנועת הנוער "בני המושבים" ובסיימו כיתה ט' עבר קורס מדריכים והחל להדריך במושב. תחביבו המרכזי היה טיולים ונהיגה בטרקטורון. במצלמת הווידיאו שלו צילם קלטת אותה כינה "ראלי הפרעונים", ובה תיעד את מסעותיו וטיוליו הרבים ברחבי הארץ.

בתחילת חודש דצמבר 1994 התגייס אורי לצה"ל והצליח להגיע לחיל השריון, על אף בעיותיו הבריאותיות. הוא סיים בהצלחה קורס מט"קים, אך לאחר שהדריך מחזור אחד התערער מצבו הבריאותי והוא נאלץ לסגת מן התפקיד שמילא במסירות ובאחריות רבה. מפקדיו סיפרו כי היה חייל מצטיין ויוזם, חברותי ואדיב. תקופת מה שימש כ"משכנע". תפקידו היה להרצות בבתי-ספר תיכוניים בפני בני נוער ולשכנעם להתגייס לשריון. לאחר זמן מה חזר לשרת בחיל השריון כסמב"ץ. אורי לא היה מרוצה מתפקיד זה ועל אף שיכול היה לשרת בתפקיד שאינו קרבי, ביקש לשוב לתפקיד הדרכה. האישור התקבל אך אורי לא זכה לשמוע על כך.

ביום 2.2.1997, בשובו הביתה לאחר תורנות שבת, נפצע אנושות מפגיעת מכונית בצומת המושב רמות, בעת שהלך בצד הדרך. אורי אושפז בבית החולים רמב"ם ומצבו הלך והידרדר. ביום ה' באדר א' תשנ"ז (11.2.1997) נפטר מפצעיו. הוא נטמן בבית העלמין ברמות והוא בן עשרים. הותיר אחריו הורים, שלושה אחים - גיא, אסף ודרור ואחות - דורון.

במכתב התנחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק: "אורי שירת כסמל מבצעים בעוצבת 'עמוד האש' של פיקוד הצפון, ותואר על ידי מפקדיו כחייל מסור, בעל כושר מנהיגות והדרכה, שהפגין מוטיבציה גבוהה לשירות הצבאי והקרין מאישיותו על הסובבים אותו. אורי בלט בחיוכו שלא מש מפניו גם ברגעים קשים". מפקד היחידה הספידו: "אורי, הגעת אלינו לפני כחודש וחצי, נכנסת אלי למשרד, בחור מחייך, מושבניק, טנקיסט - מט"ק מלא מוטיבציה, רצון לעשייה - והרבה. שבית את לבי בכך שביקשת ממני לעבור ולהדריך בטנקים בג'וליס או בלטרון למרות שניתן לך 'חלומו' של כל טנקיסט - להיות ג'ובניק... למרות הזמן הקצר ששהית בינינו, הותרת בלבנו חלל עמוק. הכנסת נופך חדש לחיי הסמב"צים - בחיוך, בהשקעה, ברצון לעזור, בעיצוב החמ"ל - ובתחושת החברות שכה אפיינה אותך, ובאחת הכל נגדע".

סגן-אלוף גלעד טלר, קצין אג"ם בעוצבת "עמוד האש" כתב למשפחה: "אורי הגיע אלינו לאחר ששירת כמפקד טנק בעוצבת 'ברק', שירות קשה שנאלץ להפסיק למורת רוחו בגלל בעיות בריאותיות. אורי, שגילה מוטיבציה גבוהה, הצליח להגיע ולהיות מפקד, עד שנאלץ לוותר. אורי עבר לשרת ביחידתנו ומהר מאוד הפך להיות דמות אהובה ונערצת על כולנו. הוא לא נח ולא שקט על שמריו, וללא לאות ביקש לעבור ולשרת כמדריך ביחידת הדרכה, מקום שבו יוכל לתרום מניסיונו ומאישיותו, אך לצערנו - לא הספיק."

מורתו כתבה לזכרו: "...כולו רק חיוך. חיוך אחד גדול ועיניים צוחקות. סמל לטוב עד אין קץ. לתת, לתת, ורק לתת. מלא חוש הומור, עוקצני וחכם, אינטליגנטי ומביע הכול בדרכו שלו העדינה, לא לפגוע. ים של אהבה ומסירות. התמזגות עם הטבע, ילד של הטבע. נקי וטהור וחולם. אורי בשבילי זה לצאת לטיול - מסע ארוך שלא נגמר בין עצים ופרחים וכבשים ופרות, זה לשבת על הגבעה ולהשקיף לנוף, לראות שקיעה, לראות זריחה, להריח ריחות. זה לשכב על הגב בין העשבים ולהביט בשמים ולחלום".

חברותיה של אמו, ורדית גרא ותמי אינגרם כץ, כתבו לזכרו שיר "אורי", שיצא על גבי תקליטור בהלחנתו של מרק סמליאן ובביצועה של גני תמיר. מתוך השיר: "בצחוק של ילדים/ אשמע גם את צחוקך/ עם רוח שעוברת/ לוחשת את שמך/ אתה על ההר/ ההר המוכר/ צבעים לראשך/ בשלל פרחי הבר./ אני אותך חולם/ אף כי מסך ירד/ הזמן שב והולם/ ושוב אני לבד/ השמש שוקעת/ האור פחת/ רק תום נעוריך/ מיישיר בי מבט./ אתה שם נשארת/ בין עשרים לעשרים ואחת...".



(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון)

בוזגלו, זאב (זאביק)

 

בן דינה וחיים. נולד ביום ב' בשבט תשל"ח (10.1.1978) בפתח תקווה, אח ליפתח, בבתה, ולזאב הצעיר, שנולד לאחר מות אחיו ונקרא על שמו. זאב למד בבית-הספר היסודי בצפת, המשיך בבית- הספר היסודי ביסוד המעלה ובבית-הספר היסודי "גמלא" שבקצרין וסיים בבית-הספר היסודי "דליות" שברמות. את לימודיו התיכוניים סיים בהצטיינות יתירה בבית-הספר התיכון "אורט נופי גולן" שבקצרין, במגמה המדעית-טכנולוגית. עוד כילד היה זאב חובב קריאה מושבע, ונהנה מקריאת ספרי שירה איכותיים, ספרות בדיונית וספרי מסע. זאב התעניין גם בכלי נשק עתיקים וקדומים ובבעלי-חיים, שצייר להנאתו ולהנאת משפחתו וחבריו.

בתחילת מרץ 1996 התגייס זאב לצה"ל והיה ללוחם בגדוד "גדעון" של חטיבת גולני.

זאב נפל בעת מילוי תפקידו, בתאונת אימונים שאירעה ביום ט' בניסן תשנ"ז (15.4.1997). זאב הובא למנוחות בבית העלמין בטבריה והועלה לדרגת סמל לאחר מותו. בן תשע עשרה היה זאב במותו. הוא הותיר אחריו הורים, אחות ושני אחים.

חברי המושב לבנים, בו התגוררה המשפחה, ספדו לזאב על קברו: "זאב, זכינו לראות אותך גדל בקרבנו, עלם חמודות, שכמו יין טוב רק השתבח עם השנים. זכינו ליהנות מצחוקך שובה הנפש, נהנינו לראות את שערך השחור הארוך, ומדמיינים היינו כיצד תיראה עם שיער קצוץ ערב הגיוס. בן נהדר, אח למופת, תלמיד לדוגמה, חבר נאמן. מה עוד ניתן היה לבקש? רק מעט חיים, לשאר כבר היית דואג בקלות." באיגרת ניחומים למשפחה כתב הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק: "זאב תואר על ידי מפקדיו כחייל מוכשר, שגילה יוזמה והפגין איכפתיות ורגישות כלפי הסובבים אותו. זאב בלט בצניעותו והיה אהוד ומקובל בקרב מפקדיו וחבריו כאחד." באיגרת ניחומים למשפחה כתב מפקד גדוד "גדעון", אליו השתייך זאב: "זאביק הטביע את חותמו בפלוגה. המודל שהשאיר לאחר מותו ראוי לחיקוי ואולי יקהה מעט את תחושת הכאב. הוא היה חייל למופת, מעמודי התווך של הפלוגה, בעל רמה אישית גבוהה ואף היה מועמד להיבחר כחייל המצטיין הפלוגתי בסוף המסלול - דבר שהיה מביא לידי ביטוי את ההערכה הרבה לה זכה ממפקדיו וחבריו לאורך כל המסלול. אין לי ספק כי למשפחה ולסביבתו הקרובה היה חלק מרכזי בעיצוב דמותו כאדם. מהיכרותי הקצרה אתכם, אני משוכנע בכך עוד יותר. תחושת חסרונו והנסיבות בהן מצא את מותו, ילוו אותנו יום יום, שעה שעה, וזאב ימשיך להיות בלבנו לעד." חבריו לפלוגה ספדו לו על קברו: "פלוגה ב' איבדה היום את הטוב שבחייליה, וגדוד שלוש עשרה את הטוב בקציניו לעתיד. אנו משתתפים בצער המשפחה והחברים, שטיפחו וגידלו במשך תשע עשרה שנים נער לתפארת, מלח הארץ. זאב חרש בפלוגה תלם עמוק של השקעה והצטיינות תוך התמדה בדרכו המיוחדת והצנועה. אנו מקווים שנוכל להמשיך בדרך שהתווית לנו - אהבת הארץ ואהבת האדם. חסרונך בפלוגה יורגש ואת החלל הריק ישלימו אלה שלמדו ממך את הדברים. בהצדעה, פלוגה ב'."



(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון)

 

לביא, רון

אתר לזיכרו של סמ"ר רון לביא

 

בן ירדנה וינון. נולד ביום כ"ז באלול תשמ"א (23.9.1981) בנתניה. בן שני להוריו, אח לאהוד. כשהיה בן עשרה חודשים עבר עם משפחתו לקצרין שברמת הגולן. רון, שכונה 'רונצ'ו' בפי מקורביו, למד בבית-הספר היסודי 'גמלא' בקצרין. ילד יפה, מתולתל שיער, שצחוקו המתגלגל הפך לסמלו המסחרי. אהוב היה על חבריו הודות לאופיו המיוחד: מופנם ועצור אך איכפתי, בעל חוש צדק מפותח ורגיש מאוד לצורכי הזולת.

רון המשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון 'נופי גולן' בקצרין, שם למד במגמת שיווק ומינהל עסקים. היה תלמיד למופת והגיע להישגים גבוהים בלימודים, אך הצניע זאת, כפי שמעיד אביו: "ב'נופי גולן' היה תלמיד מצטיין, ממוצע בגרות של 10.8 כולל בונוסים, כשהוא אוסר עלינו להראות את התעודה. הוא היה נער מיוחד, מגיע לכל הישגיו תוך כדי שכיבה וצפייה בטלוויזיה..." במסגרת לימודיו בחר רון לכתוב עבודת מחקר, שזכתה בשבחים רבים, בנושא כביש 'חוצה ישראל'. הוא הושיט עזרה לחבריו שהתקשו בלימודים ועשה זאת ברצון ובאהבה. את השפה האנגלית ידע על בוריה והרבה לקרוא ספרים באנגלית.

רון היה אוהד מושבע של קבוצת הכדורגל 'מכבי נתניה' ומראשוני המצטרפים למועדון האוהדים שלה, אולם אהבתו הגדולה ביותר היתה נתונה לקבוצת 'מנצ'סטר יונייטד' האנגלית. הוא עקב בדריכות אחר הישגיה ולא החמיץ אף משחק. פעמיים אף נסע לאנגליה, ללונדון ולמנצ'סטר, לצפות מקרוב במשחקי הקבוצה. הוא עצמו שיחק כדורסל במסגרת קבוצת 'הפועל קצרין' והצטיין בתפקיד הרכז.

בסוף חודש מרס 2000 התגייס רון לצה"ל ובחר ללכת, כמו אביו ואחיו לפניו, לחיל-השריון. לאחר הטירונות שובץ בחטיבת השריון 'ברק' ושירת בגדוד 'סופה'. רון התחבב מיד על יתר החיילים ועד מהרה היה לאחד מעמודי התווך בפלוגה. חבריו התפעלו מכישוריו המקצועיים כמו מיכולתו לשמור על קור-רוח וריסון גם במצבים הקשים ביותר. רון שאף תמיד לשלמות. מגיל צעיר השתוקק להיות נהג טנק והיה מאושר מכך שחלומו התגשם. בזכות היותו נהג טנק מצטיין, בחר בו מפקד הפלוגה להיות לנהג טנק המרכבה שעליו פיקד. נאמן לחבריו לצוות, ויתר רון על אפשרויות הקידום שנפתחו בפניו כדי להמשיך ולשרת עימם. במסגרת תפקידו נטל חלק במבצעים רבים, בעיקר ברצועת עזה, וסייע בחיסולם של מחבלים שאיימו לפגוע בחיילים ובאזרחים ישראלים.

גם במהלך שירותו הצבאי מצא רון זמן לאחד מתחביביו האהובים - האזנה למוזיקה אנגלית. הוא התעניין דווקא בלהקות הבריטיות שאינן מוכרות, אסף עליהן מידע ואף נהג לכתוב מכתבים לחבריהן. בעיזבונו נמצא מכתב, שלא הספיק להישלח, שכתב לאחת הלהקות הללו ובו הוא מביע את דעתו על שיריה. הוא החל לרקום תוכניות לתקופה שלאחר השחרור וחיפש מסלולי טיול באינטרנט עם חברו הטוב. אולם תוכניותיו לא זכו להתממש.

ביום ג' באדר תשס"ב (14.2.2002) נפל רון בפעילות מבצעית בפאתי עזה והוא בן עשרים. צוות טנק 'מרכבה-3' ששהה בו עם שלושה חיילים נוספים, הוזעק לסייע לשיירה אזרחית שהותקפה בכביש קרני-נצרים. בדרך למקום, בסמוך לצומת נצרים, עלה הטנק בו נהג רון על מטען גחון שהכיל למעלה ממאה קילוגרם חומר-נפץ רב-עוצמה. המטען הצליח לחדור דרך המיגון הכבד של הטנק ולבקע את גופו. כתוצאה מהפיצוץ התפרק הצריח, ניתק מגוף הטנק ועף למרחק מספר מטרים. מעוצמת הפיצוץ נהרגו רון ושניים מחבריו - סמל-ראשון משה פלד וסמל אשר זגורי. איש הצוות הרביעי, פינקלשטיין שוקי, נפצע קל. רון הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בנתניה. הותיר אחריו הורים ואח. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל-ראשון וצוין לשבח על-ידי אלוף פיקוד הצפון, שהטעים בנימוקיו כי רון וחבריו "פעלו בנחישות, תוך גילוי יכולת מבצעית ומקצועית, חתירה למגע עם האויב, לחימה תחת אש, גילוי קור-רוח ודבקות במשימה."

בין המלווים את רון למנוחות היו שחקני קבוצת 'מכבי נתניה' והנהלתה, שבישרו על החלטתם לקרוא לשער מספר אחת באצטדיון בנתניה על שמו - 'שער לביא', במשחק פתיחת העונה.

מפקד החטיבה מספר: "הסמח"ט סיפר לנו שכמה שעות לפני היציאה לפעולה הוא עבר במשטח הטנקים בנצרים. לרגל ביקורו אספו חמישה-עשר חיילים, שהתיישבו לידו. הם לא דיברו על תנאים וחופשות; הם היו שתי רמות מעל כל מה שהכיר. היו שניים שהתבלטו במיוחד - רון והטען-קשר שאיתו. הסמח"ט שאל אותם אם קיבלו את פנקסי הקוד האתי שחולקו לחיילים. רון טען מולו שאין די בקוד האתי בכיס, 'העיקר שזה ייכנס ללב ולראש, כשהמבחן הסופי הוא יישומו במעשים,' אמר. כשהרמטכ"ל הגיע לנחמנו בשבעה, הוא ביקש, נרגש, שדבריו של רון יפורסמו במורשת הקרב של צה"ל."

לקראת יום השלושים לנפילתו של רון התלבט מפקד הפלוגה במלים שיאמר על קברו. רצה הגורל והתלבטותו נחסכה; חודש בדיוק לאחר האסון עלה עוד טנק 'מרכבה' על מטען רב- עוצמה שהתפוצץ באותו מקום ממש וגרם לחללים נוספים. בין הנופלים היה סמל-ראשון מתן בידרמן, שעל מיטתו נמצאו דברי הספד שכתב על רון. מפקד הפלוגה קראם בטקס האזכרה.

הכיתה שבה למד רון שיווק ומינהל בבית-הספר התיכון 'נופי גולן' בקצרין, תיקרא על שמו 'כיתת רון לביא'. בכיתה יוצבו תמונותיו של רון ועבודות שהכין בזמן לימודיו בבית-הספר. הוריו יעניקו מדי שנה מלגה לתלמיד מצטיין במגמת השיווק.



(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון)